מסרבים להיפרד מהחפצים? אולי אתם אגרנים כפייתיים

pinuypinuypic

האם רק מבוגרים סובלים מאיסוף יתר? מסתבר שלא, יש ביניהם לא מעט צעירים נורמטיביים הלוקים באותה הבעיה. אם פעם היו רק קשישים והומלסים מוגדרים אגרנים כפייתיים, שהרי היום השתנו הכללים וגם הצעירים מביניהם נוטים לאסוף ולשמור בקנאות על כמה שיותר חפצים. אז אולי על חלק מהסיפורים כן שמעתם ומאידך, על חלק מהסיפורים ייתכן מאוד שלא. אגרנים רוצים את עצמם וזה בא לידי ביטוי בנתק מוחלט מהסביבה וחיבור חד משמעי אל החפץ. מה עושים? כיצד מזהים שאכן מדובר בבעיה שמקורה אגרנות כפייתית?

לא תמיד אפשר לדעת – נורמטיביות לשמה

אורי נחשב נורמטיבי לחלוטין, הוא עבד בתפקיד בכיר בחברה ממשלתית. הוא עבד באותה העבודה מעל לעשר שנים ופרנס את משפחתו בכבוד הראוי. אדם מקסים על פי כל הדעות חוץ מהאובססיה שלו לעיתונים, הוא היה אוסף מהם בצורה "בלתי נסבלת", לפחות על פי דבריה של אשתו שהתלוננה על כך ללא הספק. חדר העבודה היה גדוש בעיתונים, סוג של איסוף מוזר. ערימות של עיתונים ישנות, ערמות שרק הולכות וגובהות. עיתונים שצבעם הפך צהוב, עיתונים שאין בהם עניין ומה שמוזר הוא, שהוא עצמו לא יכול לזרוק אותם. זה התחיל בתחושה שאי אפשר לזרוק את העיתונים הישנים וכשהיו שואלים אותו הוא תמיד היה אומר "אבל רגע, עדיין לא קראתי". כאשר החלו להיאסף גם עיתונים שלא ממש קשורים כמו אופנה או מזון, אז משהו החל "לזוז במחשבה". משהו לא תקין רק לא יודעים מה.

אז מתי כן מבינים?

כאשר אורי ובני משפחתו עברו דירה והעיתונים מצאו להם מקום גם שם, או אז הובן כי משהו לא בסדר. מעבר דירה מעניק הזדמנות לסדר והשארת חפצים ישנים מאחור, כאשר העיתונים תפסו שם מקום נכבד זה כבר לא היה פשוט לעיקול. קשה לדבר עם אגרנים, אבל אשתו של אורי לא ידעה זאת, היא ניסתה לא פעם אבל גילתה כי "אין עם מי לדבר". "זה לא מפריע" – זו למעשה הייתה התגובה, תגובה של אדם שאין לו שמץ של מושג כי הוא למעשה אגרן מן השורה. אגרן זה היה עלול לאבד את חייו ואת משפחתו נוכח בעיה שלא קיבל את קיומה. עם השנים זה רק גודל, יותר ויותר עיתונים, אסור לסדר או לארגן ובטח שלא לזרוק "רחמנא ניצלן". כאמור כל דבר ודבר חשוב ביותר לאגרנים ואין אפשרות לזרוק את הדברים הנחשבים קודש קודשים. לא משנה עד כמה מדובר באנשים חכמים, רגישים , כאן הם למעשה לוקים בבעיה המאיימת על כל חייהם האישיים והחברתיים ולהם? לא ממש אכפת , "העיקר שלא יגעו להם בדברים".

קווים לדמות האגרן-  מה שאשתו של אורי לא ידעה

היא לא ממש ידעה. אגירה היא יצר קיום. זה קיום תקין שיוצא לעיתים משליטה. יש אנשים שהיצר הזה קיים אצלם באופן תקין ואילו אגרנים לוקחים את זה להיבט הקיצון. בשלבים הראשונים אין מודעות לבעיה ויש רק הצדקות. בהמשך, כבר אין הצדקות ועוברים לשלב של קבלת הדבר של מה בכך. אגרנות שאינה מטופלת הופכת לדרך חיים לסוג של "עבודה" בעבור האגרן. הוא מניח את הדבר בצורה מסוימת ואסור לגעת, בטח שלא לזרוק. לא מזיזים מהמקום, לא משנים את הדבר- הכול על פי כללי האגרנות, כך זה יישאר לעד, עד שיגיע מישהו "ויבין" את הבעיה.

על פיו יישק דבר- מפנה מקצועי

צריך אנשים רגישים, אנשים שיודעים איך לפנות את זה ולא ,לא מדובר בהכרח על החפץ. מפנים מקצועיים הפועלים עם הרגש ומתירים את המחשבה האובססיבית מראשו של האגרן. הוא צריך מישהו שיסביר לו, מישהו שיגולל את הפסולת מהבית- פסולת המאיימת על חייו. בין אם הוא אוגר דבר מסוג אחד או כל מיני דברים ומגדיר אותם אספנות זה לא ממש משנה, הוא צריך את המישהו הזה שקודם כל יסתכל לו בגובה העיניים ורק אחר כך, ייגש לפעולת הפינוי. אמינות מעניקה דלת פתוחה וכך גם רגישות. שתי תכונות שלהן זקוק האגרן מאותו מפנה דירה. אם יש את זה, יש את הכול.

תכונותיו של המפנה – ההיבט הטכני

2 תגובות בנושא “מסרבים להיפרד מהחפצים? אולי אתם אגרנים כפייתיים

  1. ליטל שוורץ

    אני ראיתי שכאשר מגיע מפנה עם ביטחון הוא מצליח לשדר את זה גם לסביבה, וכאשר האדם שלוקה בהפרעה של הכפייתיות מרגיש את הביטחון שהמפנה מרן, את הבהירות בשלבים השונים של התהליך, הוא מרגיש שהוא נמצא בידיים טובות ושהוא פועל בכיוון הנכון. הוא מרגיש שהוא בסדרושזה תהליך מבורך שהוא מפנה את הבית שלו מכל מה שמיותר. ההרגשה הזו כל כך חשובה מאחר שהיסוסים מביאים לחרטה. ועלולים לטרפד את כל רעיון הפינוי ולהשאיר את הדירה עמוסה ומבולגנת כמו שהיא. וזה באמת נורא ואיום!

  2. שרית

    אני מכירה את הבעיה באופן אישי, כיוון שגם לי עצמי הייתה אגרנות כפייתית בעבר. מאז שהייתי ילדה קטנה אהבתי מאוד לאסוף חפצים ונקשרתי אליהם, ובשלב מסוים התחלתי לשמור כל חפץ שהיה לי. אלה היו כמה שנים לא טובות בחיי, במהלכן לא חוויתי הצלחה בשום תחום- לא אישי ולא כלכלי- וזה מאוד הגביר את הבעיה שלי. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שבכלל יש לי בעיה, למרות שהמשפחה והחברים הקרובים אמרו לי את זה המון.
    בסופו של דבר, הדבר היחיד שעזר לי היה לעשות מעשה ולהתקשר לחברת פינוי, ומשם החלמתי לאט לאט.

סגור לתגובות.