אני מודה שאני מפנה עם רגש

pinuypinuypic

אנשים מכירים אותי לא מהיום, כשאני מבטיח משהו, אני תמיד מקיים. רוב הדברים שאני עושה קשורים ומונעים מרגש נקי ומילה  אחת שמשנה את כל כללי הפינוי. אני לא נוהג לדבר על אחרים כי אני מאמין שלכל אחד יש את המוטו שלו, אצלי זה תמיד רגש וביטחון. אני פוקד את זירת הפינוי עם העובדים שלי, מבחינתי הם לא ממש עובדים שלי, הם צוות, משפחה. אף אחד מאיתנו לא מגיע "לעבוד" כי רובנו מגיעים "לסייע". כשאני מביא איתי את החיוך, אני לוקח אותו איתי חזרה הביתה וכך גם האנשים שלי, אלו שלוקחים חלק בפינוי הזה.

לפגוש את האדם האחר

בכל פעם שאני מגיע לזירת פינוי, אני לא שואל "מה מסתיר האדם", אני שואל מה הוא מרגיש וממה הוא כל כך מפחד? כמה ניצולי שואה ראיתי בחיי, מצד אחד, אני מעריץ אותם מאוד, הם אנשים שמעריכים כל דבר והכול דבר הזה לעיתים מסכן את חייהם. מה הגבול של שמירת דברים "למקרה של לא יהיה" לבין לשמור כל דבר ללא אבחנה? אנשים מלאי אהבה לאנשים אחרים שבסך הכול רוצים לחיות. כשאני נכנס למקום אני מגיע יחד עם הצוות שלי לתובנה הזו מהר מאוד ומשם הדרך כמו נפרסת בפני בצורה הנכונה.

למה ממליצים עליי ?

זו שאלה טובה, אני לא באמת יכול להעיד על עצמי ומאידך, אני חושב שאני מקבל לא מעט המלצות אודות הפינויים שלי בזכות היכולת שלי לקחת כל מקרה לגופו ולהשאיר את המילה "מקרה" בצד. מבחינתי,  אגרן הוא שווה בין שווים, הוא לא שונה מאחרים, אני יודע שאם לא אתייחס אליו כך, לא אוכל להמשיך את הפינוי ובטח שלא לקצור את כל ההמלצות שהפכו אותי למה שאני היום. לא פעם קיבלתי פניות ממשפחות של אגרנים או אנשים שסובלים מבעיה של מאסף דברים ללא צורך, הם לא ידעו מה לעשות, הם היו כל כך עצובים, כי בינינו? האם יש יותר עצוב מזה שמישהו מהמשפחה שלך רוצה לעזור ליקר לו ולא מצליח?

אני משתמש בלב שלי לכל משימה

כשאני מדבר על משימות שבהן אני רוצה לנצח, אני תמיד רוקח לב ורגש. אי אפשר לעשות שום דבר ובטח לא פינויים כל כך מורכבים ללא ההבנה בשכל ששכל לא מספיק!! יש דברים שחייב בהם רגש. באמצעות הרגש אני לא צריך לדבר , אני מקשיב ומזהה את מצוקותיו של המפונה וכשהוא מזהה שאני מרגיש זאת, הוא כבר לא "מקשה" עליי את הליך הפינוי. בסיכום דבר, לכל אחד יש את הכישרון שלו, אצלי זה בכלל לא קשור לכישרון, זה קשור ליכולת שלי להבין כל אדם באשר הוא תוך כדי שאני פוסע בנעליו ולא משנה מה גודלן.

תגובה אחת בנושא “אני מודה שאני מפנה עם רגש

  1. אבי מנדלבאום

    מהניסיון שלי, רגש זה באמת הדבר החשוב ביותר בכל ההתנהלות מול אגרן כפייתי. אבא שלי הוא אגרן כפייתי, או נכון יותר לומר היה. זה לא נעלם לגמרי, אבל אחרי תהליך ארוך הצלחנו להביא אותו להסכמה לפנות את הדירה מכל החפצים, והשארנו פינה קטנה שבה הוא יכול לאגור חפצים, אבל הוא יודע שהוא לא חורג מהפינה הזאת. לאורך שנים היינו סובלים ממריבות אין סופיות, ויכוחים, תסכולים וברדק בין כל בני המשפחה בין אלה שהבינו את אבי ובין אלה שחשבו שהוא עושה להם דווקא. ברגע שמבינים מה עובר עליו, ברגע שמבינים שזה בכלל לא הוא, אלא האובססיה ששולטת בו, אפשר גם להיפטר מכל התחושות השליליות והבלגן המשפחתי. בדיוק את הגישה הזאת זיהיתי בחברת הפינוי שהגיעה לפנות את דירתו של אבא. כל העובדים היו מבוגרים, הם עבדו לאט, הקשיבו לאבי שלא עזב את המקום לרגע, ועבדו איתו עקב בצד אגודל, עד שהצלחנו לפנות 90% מהחפצים, ועל זה בהחלט מגיע להם שאפו.

סגור לתגובות.