אין בשביל מה לחיות – צעד אחד אחרי אגרנות כפייתית

pinuypinuypicאורן איבד את הקשר עם ילדיו בגלל אגרנות כפייתית. לאחר הגירושין בת זוגו ייצרה אף מצב אנטי גרוע יותר. החיים של ילדיה נוהלו ללא אב. אפשר להאשים אותה? ממילא אי אפשר היה לבקר אותו בבית שלא לדבר על לינה או שאר הדברים. הם עשו ירידה מהארץ לפני יותר מעשרים שנה, כך שהגירושין פיצלו אותם, היא התגוררה עם הילדים בלוס אנג'לס ואילו הוא עזב לניו יורק. זה הפך את הקרע והנתק לגדול יותר, עד שיום אחד הוא גילה כי הוא נחשב כמת בעיני ילדיו.

למצוא מזור באיסוף הדברים

הוא מצא נחמה בכל מה שאסף, הכול כולל הכול. בכל פעם שהיה חושב על ילדיו, היה הולך ואוסף עוד ספר, עוד נייר, עוד כלי עבודה, כך היה מפצה על היגון. חייו לא היו חיים, הוא שהה בדיכאון. הוא כינה את עצמו  בן אדם אנמי ומכאן שלא התקלח ובטח שלא אכל ועדיין, עניין זה לא מנע ממנו לאגור את כל סוגי אשפת המזון באשר הם. החיים הם חיים במעורה שבנה לעצמו, חשמל? אור? מים? אלו הם דברים שלא בחר לחיות לצידם. החיים נטולי אור תרתי משמע וזה רק הוא והחפצים הממלאים בהצלחה את החור שנוצר בליבו. אין חשמל, יש נר או אבוקה ומכאן שיש גם סכנה של שריפה. "אין ילדים, לפחות יש חפצים". חשב לעצמו. את צרכיו הוא עושה בדלי כזה, דלי שתן שהוא מרוקן בחצר האחורית כי לשירותים הוא לא יכול להגיע מריבוי של חפצים. המשפחה שלו יודעת על כך ומאידך, הם חיים מעבר לים וכמו המרחק הגיאוגרפי, כך גם הכאב בלב. מה ישיב לו את חייו בחזרה? הוא לא מצא את החשבונות ומכאן שלא שילם שום דבר. חשבונות הארנונה גבהו ויצרו אצלו חוב שאיים עליו. לא היה מי שישלם עבורו את החוב פרט לאח אחד שחי בלוס אנג'לס, הוא שילם עבורו לא פעם את החשבונות האבודים. הכתובת כמו הייתה כתובה על הקיר, עוד  קצת והאוויר יגמר, כך גם החיים. מישהו חייב לשים לזה סוף עבורו.

שובו של המפנה המקצועי

את המפנה הוא פגש במקרה, הוא לא ידע שזה מקור עיסוקו, הוא לא ידע כי המפנה מאותגר בכל יום בחייו בסיוע לאנשים מסוגו. הם נפגשו במקרה בפאב מקומי קטן, "אז מה הסיפור שלך"? שאל והמפנה ענה לו בשקט, אני מבצע פינוי דירה. "מה זה פינוי דירה"? שאל בסקרנות. המפנה הבין שמשהו לא תקין, הוא הבין כי יושב מולו אדם שאולי צריך את עזרתו. השאלות הסקרניות הובילו את המפנה להבין שאותו אדם הוא אותו "מישהו שלמענו הוא שואל". הוא סיפר "  כי החבר הזה שלו" לא רואה את ילדיו מזה זמן רב , הוא אוגר בשביל לשרוד, בשביל להסתיר את הכאב הנורא. כמו בכל שאר המצבים, גם כאן גילה המפנה רגישות יתרה. לא משנה כמה שנים יעברו, לא משנה כמה מקרים, זה תמיד קשה לראות אדם סובל ולא להציע לו את העזרה. "אתה יכול לדבר איתו, לבקש ממנו אישור, שנוכל להגיע, אני בטוח שאוכל לעזור לו". אמר המפנה בלחש. הוא הסס מעט ואז הסכים להראות לו את עולמו, עולמו של "אותו חבר".

החבר הזה הוא אני

הוא הראה למפנה כל פינה בבית, הוא לא התבייש מכיוון שהסתתר היטב מאחרי אותו "חבר מסתורי" שיצר בכדי לבקש בפעם הראשונה את העזרה הראויה. "הוא מפחד שיזרקו לו, הוא לא מוכן, מה עושים עם האשפה, מה עם השכנים"? שאל את המפנה. "תגיד לחבר שלך שלא ידאג, הוא בידיים הכי טובות שיש, אני הולך לשנות את חייו, תגיד לו שהוא יכול להיות נוכח בכל הליך הפינוי". הוא ראה כי המפנה לא חושש משום דבר, ראה ארשת פנים עדינה וטובה, רוגע, אמינות הוא  הבין שלמפנה הזה "אין מה להסתיר". הוא בטח בו ואז גילה לו את סודו , המפנה מבחינתו הנהן בראשו ואמר לו "אני יודע, תהיה רגוע, הכול בסדר, סודך יישמר איתי לעד".  מכאן קצרה הייתה הדרך והוא זכה לחיים חדשים, לאחר כמה חודשים נפגשו במקרה והוא אמר לו שהקשר עם הילדים חודש. הוא מאושר, הוא לא זקוק לשום חפץ בכדי להיות שמח.

אני? אני אדם שנותן לאנשים להיות עצמם, לבקש את השינוי מהמקום הנכון". אומר שי שטיקגולד וקורא לכל אדם לזמן אותו אל תוך השינוי .

אתם יודעים מה לעשות..

2 תגובות בנושא “אין בשביל מה לחיות – צעד אחד אחרי אגרנות כפייתית

  1. רונית בר

    סיפור מרגש ונוגע ללב. כמשפחה שלי קרה מקרה דומה, אבל מאוד מבייש אותי לדבר על העניין. אחי לוקה באגרנות כפייתית, ועכשיו הוא בתהליכי גירושין מאשתו שמאיימת כמעט בכל יום לעזוב את הבית עם הילדים ללא התרעה. באמת קשה מאוד לחיות עם אדם כזה, בעיקר כשנראה כאילו הוא לא מבין שהוא זקוק לטיפול. אם תהיה עזרה כלשהי לאחי ולאשתו שתמנע את פירוק המשפחה, אנחנו נשמח…

  2. אבי מנדלבאום

    זה אכן סיפור מרגש, אבל איפשהו קשה לי להוציא את הרגש בכל מה שקשור לאגרנות כפייתית. חוויתי חוויה קשה, אני וכל בני משפחתי, בסיפור האגרנות הכפייתית של אבי. עברו עלינו שנים שלימות של מריבות וויכוחים, כולנו דורשים מאבי להפסיק עם ההתנהגות הזאת של לאסוף כל דבר מהרחוב, שלא לדבר על חיטוט בפחי הזבל. במשך שנים פיתחתי תחושות מאוד קשות כלפי אבי, ורק בשנים האחרונות לחייו למדתי להבין את הסיטואציה, להבין את מה שעובר עליו, ולמעשה הבנתי שזה לא הוא. בסופו של דבר, אבי היה תחת השפעה משתקת של אובססיה רבת עוצמה, שלא נתנה לו לחשוב בהיגיון, אלא אילצה אותו למלא את הצרכים הרגשיים שלו לאסוף עוד ועוד חפצים ולאגור אותם בבית. אני מקווה שבמשפחות אחרת יקראו פה את הדברים, וילמדו יותר על האגרנות הכפייתית, על ההפרעה עצמה, וידעו איך לנהוג בקרוב המשפחה האגרן הכפייתי, לטובתו הוא ולטובת כל בני המשפחה.

סגור לתגובות.